כא) עוד שם בזהר ד' כ"ב ע"ב פתח עור ר' שמעון ואמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, אמר, חבריא, שמעון מלין עתיקין דבעינא לגלאה בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, כאן ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא, אלא דא הוא עלת על כל עלאין ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא עד דנטיל רשות מההוא דעלוה. כמא דאוקימנא לעילא בנעשה אדם, נעשה ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם עד דנטיל רשותא ואמירה מההוא דלעילא מניה וההוא דלעילא מניה לא עביד מדעם עד דנטיל עצה מחבריה, אבל ההוא דאתקרי עלת כל עלות דלית לעילא מניה, ולא לתתא שוה ליה, כמא דאתמר ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי דנטיל עצה מניה כגוונא דההוא דאמר ויאמר אלהים נעשה אדם, ועיין עץ חיים שער עתיק פ' שני, ופי' הרב מקדש מלך בשם האר" בספר הלקוטים, עלת על כל עלאין אדם קדמון נקרא עלת על כל עלות, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, פי' כשאנו אומרים עלת העלות שייך בכל פרצוף שנקרא כך לפי שהוא עלה לעלות שתחתיו, אבל כשאנו אומרים עלת כל העלות הוא אדם קדמון, שהוא עלה ראשונה כל הפרצופים כולם ע"ש. הרי נתבאר לך מדברי הפילסוף מחבר הזהר ןמפרשיו מקדש מלך ב' האר"י ודרך אמת ושביבי נגה שהאלוה שנתן רשות לרשב"י לדרוש בדברים שאסור להעלותן על לב לחשוב רבוי באלהות, הוא הקב"ה הנקרא עתיק, ולא זה הוא שאמר לישראל ראו עתה כי אני אני הוא וכו'. כי הקב"ה שאמר ראו עתה כי אני אני הוא, הוא אדם קדמון שהוא עלה לראשונה לכל הפרצופים, ואין לו ממי ליטול רשות. והקב"ה שאמר יהי אור, ויהי רקיע, ויקוו המים וכו' הוא אבא, וזה שאמר נעשה אדם בצלמינו היא אמא שאמרה לאבא נעשה אדם, ולא הסכים הקב"ה שהוא אבא בבריאתו, ואמרה לו אימא מאי איכפת לך, אם יחטא לי יחטא ולא לך שנ' ובן כסיל תוגת אמו ולא תוגת אביו, ואז נברא שלא לרצון אבא כמו שפי' שביבי נגה, שאלו הסכים אבא בבריאתו לא גירשה עמו כשחטא, אלא ודאי לא הסכים אבא לזה כמו שאמר בזהר ולא בעא לאשתתפא וכו' ולכך גירשו מגן עדן וגירשה עמו.

כב) חרדה גדולה עד מאד יחרד האיש הישראלי באמת מדברי הפילסוף הנז' על הדברים האלה חלוף האלוהות הנז' פה, וחלוק עשרה מאמרות שבהם נברא העולם לאלוהות שונים זה מזה! ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונות תנן לפיכך נברא אדם יחידי וכו' ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים וכו' פי' רש"י וכל אחד ברא את שלו ע"כ, ובבריתא ת"ר אדם נברא יחידי מפני מה שלא יהיו המינים אומרים הרבה רשיות בשמים, עוד שם אמר רב יהודה א"ר בשעה שבקש הקב"ה לבראת את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמינו, אמרו לפניו רבונו של עולם מה מעשיו אמר להם מעשיו כך וכך אמרו לפניו רבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו, הושיט אצבעו הקטנה ושרפם, וכן בת שנייה. בת שלישית אמרה לפניו רבש"ע ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה, כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה. אמרו לפני רבש"ע לא יפה אמרו הראשונים לפניך? אמר להם ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל. ועיין מתרש"א ועיין לקמן סי' כ"ה.

כג) ועוד גרסינן שם אמר ר' יוחנן כל מקום שפקדו המינים תשובתן בצדן נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, ויברא אלהים את האדם בצלמו, הבה נרדה ונבלה שם שפתם, וירד ה' לראות את העיר וכו' ופי' רש"י כל מקום שפקדו המינים שמביאין ראיה להפקירן מן התורה ( ר"ל שמביאין ראיה לרבוי אלוהות) תשובתן בצדן ששם באותו ענין מפורש בתורה שהוא אחד, וכמ"ש הסמ"ג משם ר' סעדיה גאון יובא לקמן סי' ס"א. ובזהר שהבאתי דבריו לעיל אמר נעשה ודאי על תרין אתמר ומפרש שאמא אמרה לאבא נעשה אדם. ועשתה כחפצה ובראה את אדם שלא בהסכמתו כמו שכתבתי לעיל בשם שביבי נגה. וכי לא זו היא דעת הפוקרים ומביאים ראיה להפקירן שאלהות הרבה הם וכל אחד עושה כחפצו?

כד) עוד אי' בזה' בראשית ט"ו בראשית ברא אלהים את השמים, בהאי בראשית ברא ההוא סתימא דלא אתידע להאי היכלא וכו' ופי' הרב מקדש מלך בהאי ראשית שהוא אבא, ברא ההוא סתימא, הוא אריך דלא אתידע, הוא עתיק, להיכלא דא היא אימא הנקראת אלהים ע"כ. ועוד פי' שם פי' אחר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ר"ל בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה את השמים ואת הארץ שהוא זעיר אנפין ונוקביה ע"כ. הרי מבואר מזה דבין לפירוש קמא בין לפי בתרא הוא קורא לאבא בראשית, אלא דלפירוש קמא קראו אריך ועתיק את אלהים שהיא בינה דהיינו אמא. ולפירש בתרא בכח אבא ברא אלהים שהיא בינה את השמים ואת הארץ שהם זעיר ונוקביה (מקדש מלך ד"ה אי בהאי). ובפרשת בא דף ל"ז את השמים דא ימינא דקב"ה ואת הארץ דא שמאלא, דסטא קב"ה ימיניה וברא את שמיא, וסטא שמאליה וברא ית ארעה. ופי' בגליון הרח"ו החסדים בונים זעור, והגבורות בונים הנוקבא, הדא הוא דכתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו, מהו יעמדו יחדיו, סלקא דעתך שמיא וארעא. לאו הכי אלא ימינא ושמאלא דאיהו את ואת וכו'. ופי' המקדש מלך, אף ידי יסדה ארץ, הבינה אומרת כן, סלקא דעתך שמיא וארעא, פי' דאי אפשר לאמר עליהם יעמדו יחדו דמשמע תמיד הם עומדים יחדיו, וא"א לומר כן, שהרי הנוקבא פעמים נפרדת ממנו בגלות ע"כ, ועיין לקטן ס"י כ"ז היפך זה דלא מתפרשין לעלמין. הרואה יראה ויכיר ויבין איך הפילסוף מחבר הזהר מעקם עלינו את נדרך בדרשת הכתובים שלא כרצון חכמים כמבואר להלן בסי' דלקמן.

כה) ולפי דברי הזהר ומקדש מלך למה שינו השבעים ושנים זקנים לתלמי המלך כשהעתיקו לו את התורה כדגר' בפ' קמא דמגלה מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקינים והושיבם בע"ב בתים ולא גילה להם על מה כינסם. ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם. ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. ונתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתם לדעת אחת, וכתבו לו אלהים ברא בראשית את השמים ואת הארץ ופי' רש"י ז"ל שלא יאמר בראשית שם הוא, ושתי רשויות הן, האחד ברא את השני, וכן כתבו אעשה אדם בצלם ובדמות. וכן כ' הרב מהרש"א בפי' רש"י שלא יאמר שתי רשויות הן והוא לא יקבל מה שאמרו בסנהדרין כל מקום שפקדו המינים תשובתן בצדן. נעשה אדם, ויברא אלהים, הבה נרדה, וירד ה', ונכתבו מעיקרא בלשון רבים דאמר ר' יוחנן אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפימליא שלמעלה וכו' וענינו כמו שכ' רש"י בחומש שהוא ממדת הענוה שיהא הגדול נמלך בקטן והוא על פי בראשית רבה וכו'.

ועיין במורה נבוכים פ"ו משני שהביא שתי נוסחאות. האחת שאין הקב"ה עושה דבר עד שמסתכל בפימליא שלמעלה והוה כמאמר אלפטון שהשי"ת יעיין בעולם השכלים וישפיע ממנו המציאות. והנוסחא השנית היא שאמרו במקום אחר אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך ב]מיליא שלמעלה. ופמיליא הוא החיל בלשון יון. ובבראשית רבה ובמדרש קהלת את אשר כבר עשוהו. עשהו לא נאמר אלא עשוהו. כביכול הוא ובית דינו נמנו על כל אבר ואבר שבך והושיבוהו על כנו שנ' הוא עשך ויכונניך, ובבראשית רבה אמרו ג"כ כל מקום שנ' וה' הוא ובית דנו, ואין הכוונה כאלו המאמרים מה שהשבוהו הפתאים שיש לו ית' דברים או מחשבה או שאלת עצה או התבוננות, והעזר בדעת אחרים, ואיך יעזר הבורא במה שברא, אבל זה כולו עניינו שאפי' חלקי המציאות עד בריאת האברים מבעלי חיים כפי מה שהם עליו. כל זה באמצעית מלאכים, כי הכחות כולם מלאכים. ומה מאד רע עורון הסכלות, ומה מאד מזיק, שאלו תאמר לאחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל וכו' ע"ש.

עניך הרואות איך רז"ל הרחיקו ליחס לשי"ת שהוא צירך לברואיו ונעזר בהם, או ליחס למלאכים העושים שליחותו שום בריאה, אלא הכל שב אל השי"ת, לא כמו שעשה הפילסוף מחבר הזהר שקרא לאבא בורא, ולאימא שם אותה לאומן העושה רצון בעל הבית. כמו שנתבאר לעיל, ולא יוחס הבריאה לסבה הראשונה רק לאבא, או או לחד פיר לאירך בכח אבא כאלו הבורא חלש והם מסתייעים זה בזה בבריאה:

ולפי דבריך שהמקובלים קיבלו כן ממשה רבי' ע"ה היה להם לע"ב זקנים להעתיק לתלמי המלך את הכתובים כמה שהם ולפרש לו כי בראשית שהוא אמר אבא ברא את אלהים שהיא בינה, וכן נעשה אדם היה להם לבאר שעל שנים נאמר, ולמה קלקלו את הכתובים בחנם, והחשיבו עצה במלין בלי דעת תורה שהיא הלכה למשה מסני? קאוי היה להם להניח את הכתובים כמו שהם, ולפרש לו משמעות הכתובים בצורתן שהיא הלכה למשה לפי דבריך, והיו דבריהם נכונים ומתקבלים אצלו כפי דעתו באמונת אלוהות רבים? ולפרש לו ג"כ כי בראשית שם הוא כמו שפי' בזהר שהוא אבא והוא אלהים שאמר יהי אור ויהי רקיע, ויקוו המים, וגם יפרשו לו את השמים ואת הארץ. שמות אלוהות הן, כמו שפי' הפילסוף בזהר שהם זעיר ונוקביה.

ורז"ל הרחיקו הדעות האלה תכלית ההרחקה כדגרסינן בהגיגה פרק אין דורשין שאל ר' ישמעאל את ר' עקיבה כשהיו מהלכין בדרך. אמר לו אתה ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה שהיה דורש כל אתין שבתורה, את השמים ואת הארץ מאי דרש בהן אמר לו אלו נאמר שמים וארץ הייתי אומר שמותיה של הקב"ה הן. עכשיו שנ' את השמים ואת הרץ. שמים שמים ממש ארץ ארץ ממש. ובבראשית רבה הענין מתוקן יותר וז"ל ר' ישמעאל שאל את ר' עקיבה אמר לו בשביל ששמשת את נחום איש גם זו כ"ב שנה. אבין ורקין מעוטין. אתין וגמין ובויין. הדי ןאת דכתיב הכא מהו, אמר לו אלו נאמר בראשית ברא אלהים שמים וארץ היינו אומרים שמים וארץ שלוהות הן ע"כ. ועיין מהרש"א ועף יוסף ותבין שזהו ממש דעת הזהר כי שמים וארץ הנז' כאן הם זעיר ונוקביה שהוא לפי דעתם ה' אלהינו וכמו שיתבאר לקמן.

כו) עוד בזהר בראשית דף ל"ד כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד ה' מלך לעילא. ה' מלך: באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא ע"כ. ופי' המקדש מלך בשם הכוונות. ה' מלך הוא אריך אנפין. ה' מלך אבא ואימא. ה' ימלוך זעיר ונוקביה ע"כ. ובפרשת בשלח דף ס"ד על פסוק היש ה' בקרבנו אם אין מקשה בזהר וכי טפשין הוו ישראל וכו' אלא בעו למנדע בין עתיקא סתימא דאיקרי. אין זבין זעיר אנפין דאיקרי ה', ועל דא לא כתיב היש ה' בקרבנו אם לא כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא. אמרו ישראל אי האיי נשאל בגוונא חד. ואי הא"י נשאל בגוונא אחרינא. ועל דא מיד ויבא עמלק ופי' מהר"י לופיס שכוונת הזהר היא שאבותינו בקשו לדעת מי הוא המנהיגם ועושה להם כל הנסים הללו אם הקב"ה הנקרא ז"א והויה או אין הנקרא עתיק, ועשו החקירה הזאת כדי לעבדו באופן הראוי לו, אם זעיר אנפין בואפן אחר, ואם עתיק באופן אחר לפי שיש הפרש בין עבודה לעבודה, ובין כוונה לכוונה, והיו בספק זה עד ששמעו אנכי ה' אלהיך, ואז ידעו שהוא ז"א עכ"ל.

ובמנחות פרק הרי עלי עשרון גרסינן תנא אמר ר' שמעון בן עזא בא וראה מה כתיב בפרשת קרבנות שלא נאמר בהן לא ואל אלהים אלה. לה' שלא ליתן פתחון פה ךבעך הדין לחלוק, ופי' רש"י לבעל הדין לומר רשויות הן, והדבר מוכיח שזה ששמו כך צוה להקריב לא מנחה, וזה ששמו כך צוה להקריב לו פרים ואלים ע"כ. הא למדת, שזוהי דעת מחבר הזהר שאלוהות מחולקים הם, ובקשו אבותינו (לפי דבריו) לידע בחקירתם איזה הוא האלוה המנהיגם, אם עתיק הנקרא אין עבודתו באופן אחר, ואם זעיר אנפין עבודתו אחרת, ולא נתברר להם ספק זה עד מתן תורה שאז ידעו (לפי שמתו) שהוא זעיר אנפין. ויתבאר זה כמו שכ' הרמב"ם פרק ג' מה"ל ע"ז וז"ל עבודות הרבה קבעו עובדו ע"ז לכל צלם וצלם עבודה מיוחדת לו.

אבל אנחנו מאמיני האחדות שאין כמוה בכל שאר האחדים אין מקום לדברים אלו כדברי רז"ל במנחות הנז"ל.

מכל מאמרי הזהר ומפרשיו הנז' לעיל נתבאר שהם קורין לכל אחד מן הפרצופים שבאצילות הוי'ה ואדנות ואלהים והקב"ה. ובה"ו לעבוד לפרצוף האחרון שהוא זעיר אנפין. ואמרו שהאין סוף עם כל הפרצופים הנאצלים ממנו לא שייכא שהו שום עבודה ולא קריאה, ושהמתפלל אליהם אינו נענה לרוב רוממותם, וכ"ש פרצופים שבעולמות שהם למעלה מעולם האצילות דלא שייכא בהו שום עבודה לרוב העלמם ורק בזעיר אנפין לבדו שייך עובדה ותפלה, וקריאה אליו בעת צרה, כי הוא עמו דהאמצעי המקשר כל הכחות שלמעלה ושלמטה, שכן גידלוהו אבא ואימא והשליטוהו על כל הברואים, וצוו לעבדו ולברכו, והוא לדעתם ה' אלהינו. והוא מבואר בזהר פרשת בלק דף קצ"א ע"ב וז"ל עם פי' מקדש מלך על פסוק מונע בר יקבוהו לאום, ורזא דמלה כתיב ברזא דלעילא מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ההוא שם ידיעה ה' צבאות שמו (פי' אבא) שם בנו ישראל שמו (פי' זעיר אנפין) דכתיב בני בכורי ישראל, והאי ישראל כל מפתחאן דמהימנותא בית תלין. ואיהו משתכח ואמר ה' אמר אלי בני אתה (פי' ז"א אומר שאבא הנקרא ה' צבאות אצר אלי בני אתה) והכי הוא ודאי. דהא אבא ואימא אעטרו ליה ובריכו ליה בכמה ברכאן. ואמרו ופקידו לכלא נשקו בר פן יאנף. נשקו להאי בר. כביכול שולטנו יהב ליה על כלא דכלא יפלחון דזכי לרחמי לרחמי. כל ברכאן דעילא ותתא לההוא בר מלקן ומתעטרן. ומאי דמנע ברכן נהאי בר יפרשון הטאוי קמי מלכא קדישא (ס"א אימא קדישא) לאם ממש (פירש בינה) ע"כ.

הרי בהדיא שהזהר קרי לאבא ה' צבאות, ולזעיר אנפין קרי ליה בן לאבא ואימא. והוא הנקרא בשם הוי'ה בכמה מקומות בזהר. ושאבא ואימא נתנו לו הכח והממשלה בכל הנבראים וצוו לעבדו, ושכל ברכותינו ותפלותינו אליו דוקא יעלו להיות עטרה לז"א, ולא לאבא ואימא, ולא לאריך אנפין, ולא לעתיק, ולא לאדם קדמון אשר קראוהו עלת כל העלות (כדלעיל סי כ"א) וגם לא לאדם קדמאה שכל העולמות שלמעלה מעולם האצילות נתהוו בתוך עיגולי (מקדש מלך בראשית קט"ו ד"ה ורמז) וכ"ש להאין סוף שהוא רחוק וגבוה מעל גבוה למעלה מן הכל. שעליו אמרו דלא שייך ביה שום עבודה ותפלה וברכה, כי רק בז"א שייך ותלוי ההשגחה בתחתונים ובמעשיהם, ולא באלוהות העליונים. והוא זעיר אנפין לבדו המשלם שכר טוב לצדיקים ונפרע מן הרשעים.

אבל כל הפרצופי שלמעלה עם האין סוף שהוא למעלה מן הכל אין משגיחים ומפקידין בכל מעשה התחתונים בין טוב לרע, וקצור קרצה ידם מפדות, ואין בהם כח להציל את הקורא אליהם, בעת צרה, עזב ה' את השמים ואת הארץ ח"ו, והפקידם ביד קצר האפים ז"א. שהוא נברא ולא בורא כמו שיתבאר עוד לקמן מדברי הזהר והמקובלים. ורז"ל דרשוהו לפסוק מי עלה שמים וירד באופן נאות הובא בילקוט משלי רמז תתקס"ב ובמדרש הגדול ריש פרשת שמות וז"ל מי עלה שמים זה קב"ה עלה אלהים בתרועה וירד. וירד ה' על הר סיני, מי אסף רוח בחפניו, אשר בידו נפש כל חי. מי צרר מים בשמלה, מורר מים בעביו, מי הקים כל אפסי ארף ה' ממית ומחיה, מה שמו. צור שמו, שדי שמו, ה' צבאות שמו, ומה שם בנו, בני בכורי ישראל, והענין פשוט, שהוא על ישראל שנקראו בנים למקום, לפי שעל ידי ישראל נתפרסם אלהותו ית' בעולם, לא שיהא שם לז"א הנקרא אצל הפילסוף בזהר בן והנה עתה משלים דבר שהתחלנו בו.

כז) והוא שדעת הזהר והמקובלים הנמשכים אחריו שכל עבודתינו ותפלותינו לזעיר אנפין דוקא, וז"ל הזהר וירא דף קי'ב תא חזי לה' אלהיך תירא לא כתיב אלא את ה' אלהיך תירא, מאי את דא דרגא קדמאה (פירש בגליון מלכות רמוזה בתיבת את ה' אלהיך תירא) אחר דחלא דקב"ה, ובגין כך כתיב תירא, דתמן בעי בר נש לדחלא קמי מריה בגין דאיהו בי דינא, ואותו תעבוד דא דרגא עלאה דקימא על האיי דרגא תתאה ולא מתפרשין לעלמין, את ואותו דא בדא דבקין ולא אתפרשן, מאי ואותו דא אתר ברית קדישא אות לעלמין, דהא פולחנא לא שריא באת ולא איהו למיפלח אלא למדהל, אבל פולחנא איהו לעילא, ובגין כך ואותו תעבוד (פי' אבל העבודה היא לזעיר אנפין כמו שנ' ואותו תעבוד ותיחד עמיה שכנתיה ועיין בס' המצות בתפלת אליהו הנביא מפורש באורך) ע"ב לשון הזהר עם פי' הרש"ב בגליון. וכונת הזהר לדרוש מדלא כתיב לה' אלהיך תירא ותעבוד, וכתיב את לרבות, ריבה מדת המלכות שהיא נוקבא דזעיר אנפין ליראה, ומדכתיב ואותו תעבוד מיעט אותה מעבודה דדוקא אותו תעבוד ולא אותה (דהיינו מלכות) הרי ריבה אותה ליראה ומיעט אותה מעבודה שהעבודה לזעיר אנפין דוקא.

כח) ומכאן יש להוכיח שאינה קבלה ממשה רבינו כמו שעלה על דעתך. שאם כן שהיא קבלה ממשה. למה פירש שמעון העמסוני או נחמיה העמסוני מלדרוש האתין שבתורה כשהגיע לאת ה' אלהיך תירא כדגר' בפ' כל שעה, תניא שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו ר' כל אתין שדרשת מה תהא עליהן. אמר להם כשם שקיבלתי שכר על הדרישה כך מקבל אני שכר על הפרישה, עד שבא ר' עקיבה ודרש את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ופי' רש"י ז"ל כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא, אמר מה ארבה עמו לירא, פירש מכולן וחזר בו מכל רבויין שדרש, עד שבא ר' עקיבה ודרש את לרבות ת"ח שיהא מורא רבך כמורא שמים ע"כ לשון הגמ' ורש"י ז"ל. ואם כדבריך שהיא הלכה למשה מסני. מה לו לשמעון העמסוני לפרוש? וכי לא ידע לומר לרבות אשתו של זעיר אנפין שהוא ה' אלהינו לפי דבריהם? וכמו שדרשו רז"ל בכתובובות תניא כבד את אביך ואת אמך, את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך, וא"ו יתירה לרבות אחיך הגדול ע"כ.

וגם על רבי עקיבה שהוא רבו של רשב"י וגם הוא הגדול מד' שנכנסו לפרדס והגיע למקום אבני שיש טהור, ונכנס בשלום ויצא בשלום יפלא למה ריבה תלמידי חכמים שהם בשר ודם והשוה מוראם למורא שמים, ורבי' ג"כ קבעה במשנה מסכת אבות פ' ד' בשם ר"א היה לו לרבות אשתו של זעיר אנפין שהוה ה' אלהינו לפי דבריהם? או יותר היה לו לרבות אבותיו של זעיר אנפין שהם אבא ואמא?

כט) ובספר הברית חלק א' מאמר כ' פרק ט"ו כתב בעל משנת חסידים בספר יושר לבב, כי שם הקב"ה המורגל בפינו. ושבשם הוי'ה אנו קורין אותו, הוא פרצוף זעיר אנפין שהוא הקב"ה, שנשמתו המסתתרת בו על ידי הפרצופים שלפנים ממנו, הוא הסבה הראשונה ממש, ולה אנו עובדים בעבודתו, הכלל העולה כי הסבה הראשונה הנקרא בפי כל המקובלים אין סוף, הוא אשר ברא הכל יש מאין והוא מקיף את היש ההוא כולו מבחוץ, ובמובחר שבו והוא הבחור שבאבות הנקרא זעיר אנפין נסתר הדר לפנים מחדר כנשמה בתוך הגוף ומחייהו. ולכך המבחר הזה והוא הזעיר אנפין השולט על כל הברואים ומנהיגם וזנם ומפרנסם, והוא אלהינו ואנחנו עמו, כי נשמותינו הם חלקו, והא הוא המהלל בכל התשבחות הנאמרים בתורתנו הקדושה אשר הנחילנו ועל ידה כל הנסתרות גלה לנו עכ"ל. ועוד האריך בראיות מהזהר והתיקונים שהעבודה לזעיר אנפין שהוא אמצע המקשר את הכל. ועוד כתב בשם האר"י בלקוטי תנ"ך על הפסוק בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים וז"ל. נמצא כשיכוין האדם בזעיר אנפין לבד מספיק, כי שם נמצא אריך אנפין ואבא ואמא מתלבשין זה תוך זה תוך זעיר אנפין עכ"ל.

גם בספר עץ חיים להרח"ו שער הכללים פ' י"א כתב שמשה רבינו אמר לישראל בכניסתן לארץ ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים בלבם היום, כי ה' אלהיכם הוא זעיר אנפין ונוקביה, וישראל הנכנסים לארץ היו וכו' עי"ש. גם בספר הכוונות במנהגי האר"י כתב כי של פעם שתוציא מפיך שם הוי'ה תכוין לזעיר אנפין, ותכוין בו כך יה"ו זעיר אנפין וה"א אחרונה שבו היא מלכות. תכוין שנעשה שם שלם על אדני באופן וכו' ע"ש. וכן בספר מחברת הקודש בסדר מוסף שבת כ' כי מלאכים המוני מעלה יתנו כתר לזעיר אנפין שהוא ה' אלהינו עיין שם דף מ' ע"א.

גם המקדש מלך ד' י"ב ד"ה אלהא רברבא מבואר דלא נקרא אלהא דברבא אלא בזעיר אנפין, ובחכמה נקרא חכם וכו' והמכוין לאין סוף מחמת רוממותו שאין לו שם ולא נקודה שתגבילהו אין תפלתו תפלה, רק יכוין אליו בהיותו מלובש במדותיו וכו' ועיין לקמן סי' ק' בשם נחלת יוסף.

ל) הנה מכל זה נתבאר לך באר היטב כי הזהר וכל מפרשיו מקדש מלך וכסא אליהו ור' עמנואל בעל משנה חסידים, ויושר לבב, והרש"ב, ומצרף האמונה וספר הכוונות, ומהרח"ו בעץ חיים, ומחברת הקדש, וספר הברית, והאר"י בספר הלקוטים ונחלת יוסף, וזולתם, כולם כאחד עונים ואומרים, דבאין סוף שהוא הסבה הראשונה לא שייך שום עבודה וקריאה. רק לזעיר אנפין שהוא סבה אחרונה שבכל הנאצלים שהוא לפי דעתם המקשר את כל הפרצופים, והוא הזן ומפרנס לכל הברואים ולו לבדו נעבוד ואליו נקרא בעת צרה, והוא יעננו ביום קראינו. אך הר' כסא אליהו מצריך להזכיר עמו בהתפללו אליו גם שאר הפרצופים שלמעלה ממנו, שאם אינו משתפם עמו אינו נענה מהרה אלא א"כ מזכיר שאר פרצופים עמו. וז"ל בדף כ"ו אלא מיבעי ליה ליחדם על הדרך שאמרנו להתפלל לזעיר אנפין. ובתפלתם להזכיר שמות הפרצופים הגבוהים ממנו כי צריכים להם, ואם לא יעשו כן, ולא יחדו תפלתם אלא לזעיר אנפין לא יהיו נענים מהרה וכדאמרן וזהו צירוף מ"ה תצע"ק אל"י, שהם אותיות מאצל העתיק וכו', ומסיים שם דגם אם לא היו מתפללים אלא לזעיר אנפין לא היו פוגמין אלא שלא היו נענים כל כך בקל ע"כ. וכן כתב הרב יושר לבב בית ב' חדר ג' פ' ז' ע"ש.

הנה מה מאד ישתומם הקורא הנלבב הדבק בתורת משה רבינו ע"ה שבכתב ושבע"פ ובקי בה דהיינו במשנה ובתלמוד ומדרשי רז"ל, ועיניו יחזו דברי הגאונים, החסיד בעל חובת הלבבות, ורבי יהודה הלוי, ורבי סעדיה גאון, והרמב"ם בחיבוריו, ור' אליעזר מגרמיזא ברוקח וספר מצות גדול, וספר מצות קטן ובעל העקרים וכיוצא המדברים בענין יחוד השי"ת על אמתתו כפי קבלת רז"ל מעתיקי השמועה.

מה מאד יחרד לבו יתר ממקומו בשמעו את מערכת האלהות הרבים, אשר פרו ורבו בישראל מתחלת אלף הששי אצל קצת המחברים, ומדור לדור מזמן הגז"ל הלכה האמונה הזאת הלך וגדול מאד להאמין בעילות רבות זו למעלה מזו, וברצות אחת מהעילות לברוא דבר הוא נמלך ונוטל רשות מן העילה שלמעלה ממנה כמבואר בזהר בהדיא (בראשית כ"ב) שכל אחת מן העלות נוטלת רשות מן העילה שעליה, מלכות מזעיר, וזעיר מאימא, ואימא מאבא, ואבא מאריך, ואריך מעתיק, ועתיק מאדם קדמון. כי הוא הראש לפרצופי האצילות והוא הוא לבדו שאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי, שאינו צריך ליטול רשות מאדם קדמאה שלמעלה ממנו. ובכל מעשה בראשית היה המלך הבורא אבא. וקורא לו בזהר מלכה עלאה, ואימא אומנא ובעת בריאת אדם הראשון לא חפץ אבא לבראתו, כיון שהוא עתיד לחטוא, ואימא אומנא השיבתו הואיל וחטאו תלוי בי, כדכתיב, ובן כסיל תוגת אמו, לא איכפת לך בזה כמבואר שם ובמקדש מלך.

To Beit Sefer Ester

Home